ערביי ישראל שאלה של זהות - 2008ב

הורדת סיכום השיעור

תיאור כללי של הקורס....

הקונטקסט הרחב לבחינת הסוגיה העומדת לבירור בשיעור זה הוא ההתמודדות בין שתי תנועות לאומיות שהפכה מסכסוך קהילתי, לסכסוך בין מדינות ושוב לסכסוך בין קהילתי, אם כי בפרמטרים שונים לחלוטין. השוני הגדול נעוץ בעובדה שההתמודדות בשלבה הנוכחי היא בין מדינה ריבונית חזקה שצלחה שורה ארוכה של עימותים כוחניים בין מדינתיים עם שכנותיה הערביות לבין מיעוט ערבי המהווה חלק בלבד מקרב הקהילה הפלשתינית החי בשטחה הדורש את זכויותיו. זאת, בשונה מהשלב הראשוני להתמודדות שהתנהל בין שתי קהילות, רוב פלשתיני  מובהק ומיעוט יהודי, תחת ממשלת המנדט הבריטית. הנחת המוצא לשיעור זה עניינה בקיום של משבר זהות של הערבים אזרחי מדינת ישראל. משבר הנובע מתחושת קיפוח מתמשכת על ידי המדינה שמאז הקמתה התקשתה לא פעם להתוות מדיניות עקבית וברורה ביחס למיעוט הלאומי הגדול החי בקרבה. אחת התוצאות היותר משמעותיות הנובעות ממצב דברים זה בעת הנוכחית היא הסכנה לעימות בין קהילתי מחודש הניזון משינויים ומהתפתחויות במישורים הלאומי, האתני, הדתי ואחרים המשפיעים על דרישות המיעוט הערבי לשנות באופן גורף את צביונה, זהותה וגבולותיה של מדינת ישראל. מגמות אלה הבאות לידי ביטוי בתחומי הביטחון והפשיעה יבחנו במהלך השיעור.

חשוב לציין כי כל המידע והכתוב באתר זה, למעט קבצים שצורפו מתוך אתר הקורס של האוניברסיטה הפתוחה, או בית ברל, נכתבו על ידי בעל האתר ואינם בהכרח הנכונים, והיעילים ללימוד הנושאים המובאים.

לפרטים והבהרות ניתן ליצור קשר בדואר האלקטרוני

מאמרים לקראת בחינה

עזרים:

סילבוס (הורדה הקובץ)

ערביי ישראל- שאלה של זהות/ ד"ר בר אור עמיר - סילבוס

כבר השם המלא של הקורס מעיד על הבעייתיות בו. העובדה שאנחנו חלק מהמשוואה שנוצרה כאן בא"י מקשה, מן הסתם, על ניתוח הדברים ולימודם באופן אובייקטיבי, ערביי ישראל למשל רואים עצמם כערבים פלסטינאים אזרחי מדינת ישראל. עד שנת 2000 אף לא אחוז אחד מאותה אוכלוסייה עסק בהתנגדות ושיתוף פעולה עם הטרור, כלומר עד אותה שנה ההתייחסות הישראלית אליהם כ"גייס חמישי" לא עמדה במבחן המציאות. אירועי אוקטובר 2000 היו למעשה נקודת מפנה בתפיסה הערבית-ישראלית.

לסוגיית הזהות של ערביי ישראל ישנן השלכות ושלוחות בכל מיני תחומים אך הקורס יעסוק ויתמקד בתכנים הפוליטיים. הגדרת הפוליטיקה לצרכינו היא: תהליך קבלת החלטות ביחס לסדרי עדיפויות של הקולקטיב הפועל בתנאי מחסור.

ההקשר הרחב לבחינת הסוגיה העומדת לבירור בקורס זה הוא התתמודדות בין שתי תנועות לאומיות שהפכה מסכסוך קהילתי, לסכסוך בין מדינות ושוב לסכסוך בין קהילתי, אם כי בפרמטרים שונים לחלוטין. השוני הגדול נעוץ בעובדה שההתמודדות בשלבה הנוכחי היא בין מדינה ריבונית חזקה שצלחה שורה ארוכה של עימותים כוחניים בין מדינתיים עם שכנותיה הערביות לבין מיעוט ערבי המהווה חלק בלבד מקרב הקהילה הפלשתינית החי בשטחה הדורש את זכויותיו. זאת, בשונה מהשלב הראשוני להתמודדות שהתנהל בין שתי קהילות, רוב פלשתיני  מובהק ומיעוט יהודי, תחת ממשלת המנדט הבריטית.

הנחת המוצא לשיעור זה עניינה בקיום של משבר זהות של הערבים אזרחי מדינת ישראל. משבר הנובע מתחושת קיפוח מתמשכת על ידי המדינה שמאז הקמתה התקשתה לא פעם להתוות מדיניות עקבית וברורה ביחס למיעוט הלאומי הגדול החי בקרבה. אחת התוצאות היותר משמעותיות הנובעות ממצב דברים זה בעת הנוכחית היא הסכנה לעימות בין קהילתי מחודש הניזון משינויים  ומהתפתחויות במישורים הלאומי, האתני, הדתי ואחרים המשפיעים על דרישות המיעוט הערבי לשנות באופן גורף את צביונה, זהותה וגבולותיה של מדינת ישראל. מגמות אלה הבאות לידי ביטוי בתחומי הביטחון והפשיעה יבחנו במהלך הקורס.

נתוני יסוד:

מדובר במיעוט מספרי שמהווה כ- 20% מהאוכלוסייה , מליון ומעלה נפש.

מיעוט סוציולוגי שמשמעותו מגזר שלא מיוצג באליטה הכלכלית צבאית ופוליטית שמנהלים את המדינה. זהו מיעוט שלא רוצה להיטמע, רוצה לשמור על זהותו הלאומית.

מבחינה היסטורית :

מדובר באוכלוסיה שנשארה במדינת ישראל אחרי 48' כלומר הם חלק מהעם הפלסטיני שהחלקים הנוספים שלו נמצאים  ביהודה שמרון  עזה לבנון- מחנה פליטים.

חלוקה דתית :

75% מוסלמים, 15% נוצרים, 10% דרוזים.

מיקום בארץ :

מרוכזים בפריפריה הגיאוגרפית , 60% גרים בצפון, 10% בנגב, 10% במשולש במרכז , 15% במזרח ירושלים.

מבחינה חברתית :

מרביתם כפריים (כ- 55% ו-  35% עירוניים)

מיעוט הטרוגני

ערביי ישראל הם מיעוט הטרוגני. מהבחינה הדתית יש מוסלמים, נוצרים ודרוזים. קבוצות המוסלמים והדרוזים הומוגניות למדי ואילו הקהילה הערבית הנוצרית כוללת שתי קבוצות די גדולות: יוונים –קתולים ויוונים אורתודוכסים וכמה עדות קטנות, הבדואים הם הנוודים ותושבי קבע רואים עצמם כקבוצה נבדלת בתרבותם, תודעתם ואורח חייהם למרות שהם ערבים בלאומיותם ומוסלמים בדתם.

מיעוט לאומי

האוכלוסייה הלא יהודית בארץ היא מיעוט לאומי הטרוגני מכיוון שהצ'רקסים המוסלמים וחלק מהדרוזים אינם רואים עצמם ערבים

מיעוט סוציולוגי

מגזר אוכלוסייה שאינו מיוצג בעילית הפוליטית, הצבאית והכלכלית של המדינה, והחש לפיכך מקופח בהשוואה לקבוצה הלאומית הדומיננטית.  במקומות רבים מיעוט סוציולוגי הוא גם מיעוט מספרי. לדוגמה המגזר הערבי בישראל נתפס כסוגיה ביטחונית מובהקת בשל קשריו המשפחתיים , תרבותיים, לשוניים ולאומיים עם מדינות ערב , הוא נתפס כעוין בעיני הממסד הפוליטי והצבאי ואף בעיני רוב הציבור  היהודי שבשל כך אינו מקצה לא מקומות עבודה.

הערבים בישראל הם מיעוט מספרי ומיעוט סוציולוגי בעת ובעונה אחת.

אבני דרך בהתפתחות הקונפליקט הבין קהילתי  בארץ ישראל

כבר בשנת 1945 הבינו הבריטים כי הם אינם המעצמה שהיו עד כה (אחרי מלה"ע ה-II), והייתה בכוונתם לעזוב את המושבות הקולוניאליות, ביניהם גם פלסטינה. בן גוריון כתב ביומנו באותה שנה כי ברגע שיעזבו הבריטים את הארץ ייוצר חלל פוליטי שאליו ייכנסו 2 מדינות: ירדן ממזרח ומצריים ממערב שיילחמו על הר הבית בירושלים. בן גוריון מחליט להישאר בחו"ל ולגייס תרומות וכסף לרכישת נשק וציוד למלחמה העתידה לבוא. 

עד מלחמת העצמאות הערבים היוו רוב מוחלט בארץ ישראל. לכל עובדה דמוגרפית יש משמעות פוליטית. כל עוד הרבים מהווים רוב בארץ תחת שליטה בריטית שאיפת הבריטים להקים מדינה ערבית שבתוכה אוטונומיה יהודית. זו המשמעות הפוליטית של רוב ערבי אל מול מיעוט יהודי. עם סיום המלחמה וחתימת הסכמי שביתת הנשק עם מדינות ערב (מרביתם.. למעט עיראק), הוגדרו קווי הגבול בינינו לבין מדינות ערב. כשמשווים את קווי החלוקה שנקבעו ב- 29.11.1947  לקווים אלו של הסכמי שביתת הנשק השטח שברשות המדינה היהודית הוא הרבה יותר גדול. כלומר קווים אלה שיקפו וביטאו הישג מאוד משמעותי מבחינת ישראל ומצד מדינות ערב והערבים שחיו בישראל היוו השפלה ואף חורבן ושואה. כלומר התוצאות של מלחמת העצמאות וקווי שביתת הנשק הם למעשה דלק להצתת "הסיבוב הבא" של המאבק. מיד עם סיום מלחמת העצמאות כבר מדברים במדינות ערב על המלחמה הבאה. הציפיות בין הצדדים שונות לחלוטין: הצד היהודי רואה בקווים שעל פיהם ייכון הסכם שלום ומצידם של מדינות ערב קווים אלה הם שטח שצריך לחזור לבעליו הטבעיים. את שטח המקוצץ של הגדה המערבית מספחים הירדנים. מה שקורה לפלסטינאים עוד מהמרד הערבי הגדול ב- 1939 הוא התדרדרות מנהיגותם, והם לא מצליחים להקים כזו חזקה עד כה. אם כן, מדובר במיעוט ערבי בשטחי מדינה יהודית שחסר הנהגה שמוטל עליו ממשל צבאי בריכוזים שונים בארץ, כולל בדרום בשנים הראשונות- על הבדואים. הממשל הצבאי הוקם מהחשש של ישראל מהאוכלוסייה הזו שתשמש כגייס חמישי. כלומר ההתייחסות אליהם הייתה מהמשקפיים הביטחוניות. למעלה מ-400 נקודות ערביות נמחקות מהמפה...

הקמת מדינת ישראל, הפכה את תושבי המקום הערביים למיעוט שמונה רק כ- 160 אלף תושבים. מדינת ישראל ראתה בהם גייס חמישי למדינות ערב לכן יהוו סיכון בטחוני למדינה וכך עליה לשלוט במיעוט הזה ביד קשה ובפיקוח מתמיד. על רקע זה הוחלט להנהיג ממשל צבאי באזורים הערביים שנמצאים בשליטת המדינה. הממשל הצבאי בתחילתו הוטל על כל הכפרים הערביים והערים הערביות, אבל לאחר מכן הוטל רק על הכפרים הגבוליים. יש הרואים בדבר שלבי התפתחות בממשל הצבאי שהראשון הוא כללי ונמשך מ- 1948 ועד 1959 ובתקופה הזאת היה משטר נוקשה על רישיונות תנועה, סגירת שטחים והגבלות אישיות. השלב השני נמשך עד ביטול הממשל הצבאי ב- 1966 והיה מוגבל יותר. הממשל הצבאי גרם לחוסר פעילות של השלטון האזרחי, נמשכה ההפרדה המוסדית בין יהודים וערבים והוקפאה הפעילות של ארגונים פוליטיים כי היה פיקוח מקרוב על מוסדות ערביים בתחום החינוכי, החברתי והדתי.

בקרב הערבים נאסרו התארגנויות, נסגרו מוסדות שניסו להפיץ רעיונות של תודעה לאומית ערבית, נסגרו עיתונים וכתבי עת והוגבלה תנועת מנהיגים חשובים בין הכפרים והערים. במישור הכלכלי נוצרו פערים רבים בין הערבים והיהודים במדינה והונהגה מדיניות של שלילת אפשרות הצמיחה של הערבים ככוח כלכלי או כבעלי הון שזה יוביל לעצמאות פוליטית.
קשרי בני המיעוט הערבי במדינת ישראל נותקו מהערבים מעבר לגבול לכן היו זקוקים לקשרים יום-יומיים עם היהודים ובמשך הזמן היהודים הפכו למודל חיקוי לאוכלוסייה הזאת. המדיניות הרשמית של המדינה שנקבעה מאז הקמת המדינה היא לא להטמיע את הערבים בתוכה אלא לחזק את הזהות האזרחית ישראלית שלהם וזה התבטא בתוכניות הלימודים בבתי הספר הממלכתיים. הזהות הלאומית הערבית נחלשה והתגברו זהויות מקומיות, חמולתיות ועדתיות.

מחקרים שנעשו על הזהות של בני המיעוט הערבי במדינת ישראל בסוף תקופה זאת הצביעו על זהות כפולה: ישראלית וערבית, שביניהן דאגו בני המיעוט הערבי למצוא איזון מסוים, כך, נוצרו מנגנוני הסתגלות לאיזון הזה, כמו הפרדה בין המישור האידיאולוגי-קולקטיבי לבין המישור הפרטי-פרגמאטי והניסיון לרסן את ההתגרות בשלטונות כדי לא לסכן את הקבוצה. כך, בתקופה הזאת, המדיניות כלפי בני המיעוט הערבי היא להתעלם מהיותם בני לאום אחד משותף ובעלי ייחוד לאומי המשותף לכל העדות ולראות בהם ולהתייחס אליהם כמשפחות, חמולות ועדות שונות.

האוכלוסייה היהודית חוטפת מכה קשה במלחמת העצמאות. קרוב ל- 6,000 איש איבדו את חייהם במלחמה, כ- 1% מהאוכלוסייה כולה (כ- 60,000 איש). מדינת ישראל מנסה להשתקם מהאבידות הקשות ומקשיים כלכליים קשים ביותר (תקופת הצנע). במהלך המלחמה מגויסות לצבא 13 חטיבות סדירות, ועם סיומה בשל אילוצים כלכליים משתחררות 10 חטיבות ונשארות 2 ורבע חטיבות- גולני, חטיבת השריון (7) וגדודים 50 ו-52. כלומר, סיכון בטחוני רב למדינת ישראל- מסיבות כלכליות. בתקופה המיידית משתנים סדרי העדיפויות מביטחון לעלייה...מסיום המלחמה ועד 1953 מגיעים לישראל כמיליון איש. חלק מסוים מהעלייה הזאת מיושב בכל הכפרים והיישובים הערביים לשעבר, כגון לוד, רמלה, יפו ועוד. כך מיעוט ערבי ורוב יהודי שחלקו עולים רבים ממדינות ערביות. אחד ממאפייניה של בחינת הדמוקרטיות במדינה היא יחסה של זו למיעוטים בה. מצפים כי המדינה תשמר את זהותו הלאומית של המיעוט ותיתן לו זכויות שוות.

המשמעות של הקמת מדינת ישראל "כמדינה יהודית" יוצרת שתי בעיות: חוקי הלכה מול חוקי מדינת ישראל (נושא שלא יידון בקורס), והשנייה היא כיצד שומרת מדינה יהודית על זכויות המיעוט הערבי המעוניין להמשיך ולהתקיים כבמדינה דמוקרטית. מעצם אופייה של המדינה כיהודית הרבה מאוד פעולות שהיא עושה מקנות העדפה ליהודים. העדפה זו שוללת מבחינת הערבים את הדמוקרטיה ואת זכויותיהם כאזרחים. בשורה התחתונה משמעותו של ממשל צבאי בבסיסה היא שלילית זכויות בסיסיות של האזרח והאדם. זאת למרות שהם נחשבים אזרחי המדינה ויש להם תעודת זהות ישראלית ואף ניתנת להם הזכות להצביע בבחירות (למעט תושבי מזרח ירושלים הנחשבים תושבי קבע ולא אזרחים).

מהי בעצם חברה? מכנה משותף הופך אותנו לחברה אחת, גם אם באנו מרקעים שונים, כמו למשל השפה. כשמדברים על מיעוט אנחנו מדברים על כמה מאפיינים.

הסוציולוג, סמי סמוחה, עשה כמה אבחנות לגבי המיעוט הערבי:

·        מיעוט על רקע רב מימדי (אתני, דתי, לאומי, שפה, תרבות):

ישנו מודל החברה ההסכמית (ציור המעגלים בעלי חלקים חופפים)- מצב של חברה משוסעת כאשר הביטוי הפוליטי של ההסכמיות בא לידי ביטוי בהסכם שיש להשקיע בתחזוקתו כל העת. כל עוד יש הסכמיות החברה לא תתפרק. כך למשל למפלגות הערביות יש זכות קיום כל עוד יש להן קשר מסוים עם המפלגות הציוניות עם כל האבסורד שבכך (כך למשל תמכו מפלגות ערביות במפלגת המפד"ל משום שאלה שלטו במשרד הפנים). כשמדברים על החברה הישראלית של אחרי מלחמת העצמאות היה צורך להשקיע מאמץ ליצור בסיסי הסכמיות.

מי שעומד מאחורי הדמוקרטיה ההסכמית הם חוקרים הולנדים ובלגים שהחברה בהן הייתה משוסעת. אצל ההולנדים למשל היה השסע הדתי- פרוטסטנטים וקתולים.

·        שסע בלתי טמיע:

מרבית המתחים בהולנד ובלגיה אינם קיימים משום שבהקשר ההולנדי הוא, כפי שקורא לכך סמוחה, הוא שסע טמיע- לקבוצה אחת ניתנת האפשרות להיטמע בשנייה. בבלגיה היה שסע לאומי- שתי קבוצות לאומיות תחת קורת חברה אחת. מה שמדרדר בשתי המדינות את ההסכמיות היא עלייתה של האוכלוסייה האסלאמית בהן...זה מערער את היחסיות ואת מפת השסע החברתי. במקרה של השסע בין ערבים ליהודים בחברה הישראלית מדובר בשסע בלתי טמיע לחלוטין.

·        מיעוט בגודל יחסי/מיעוט משמעותי:

כ-20% מהאוכלוסייה הם ערבים, כאשר לאורך כל השנים נשמרה היחסיות באחוז חלקו של המיעוט. מדינת ישראל לא מאפשרת להגדילו בשל הצורך באופייה של המדינה היהודית (הבאת עולים רוסים). כך גם אין המדינה מעוניינת לספח את השטחים מהחשש לרוב ערבי ואובדן הזהות היהודית.

המשמעויות הפוליטיות

בטווח הארוך, לצמצום היחסי עם הזמן (בשל גידולי אוכלוסיה טבעיים) יש משמעויות שונות כמו גם פוליטיות. למשל כוח אלקטוראלי לכנסת- כיום עומד על 10% (בעלי זכות הצבעה) והמספרים הולכים וגדלים, ועם הזמן ילכו ויהיו יותר ויותר חברי כנסת ערביים. בנוסף קיימות גם משמעויות תשתיתיות הנדרשות לאוכלוסיה. יש הטוענים ל"סכנה" הולכת וקרובה לאוכלוסיה היהודית. כשמדברים על המיעוט הערבי מדברים על מיעוט הקשור לאויב..שנאמנותו למדינה מוטלת לרוב בספק.

·        מיעוט לאומי: הרואה עצמו חלק מהעם הפלסטיני והאומה הערבית

בבחינת ההיסטוריה של מדינת ישראל יש 2 נקודות זמן מאוד בולטות: לאחר מלחמת יום כיפור (יום האדמה) והשנייה, מלחמת לבנון השנייה. המכנה המשותף לשניהם הוא העובדה שמדינת ישראל נתפסת כמדינה פגיעה.

מה שעיצב בעיקר את הפלסטיניים כאומה, הייתה הנוכחות הישראלית המתמשכת בשטחים הכבושים.

המשך המאמר של סמוחה...

כשמדברים על הערביות הלאומית ישנם 3 תהליכים שערביי ישראל עוברים (ולפעמים יש בהן משמעויות סותרות):

1.      ישראליזציה-  תהליכי מודרניזציה- מודרניות כמו למשל חיקוי הבניה היהודית. ערביי ישראל שואבים ממדינת ישראל לא מעט תכנים. הם אף מושפעים תרבותית ומאמצים לעצמם מודלים ישראליים כמו למשל קניונים ומרכזים מסחריים בכפרים הערביים. ערביי ישראל אף מאמצים דפוסי פוליטיקה ישראליים כמו ריבוי מפלגות- כל כיוון פוליטי מקים מפלגה משלו. ערביי ישראל מאמצים דפוסים מערביים אופייניים בישראל. על מנת להמחיש ניתן לראות לדוגמא בסירובם בתוקף של תושבי היישובים כמו אום אל פאחם שהיו כלולים בהצעתו של ליברמן לספחם לשטחי המדינה הפלסטינית בהעברת הקו הירוק מערבה.

2.      פלסטינזציה- ללא הרחבה

3.      אסלאמיזציה- ללא הרחבה

המתח בין המיעוט הערבי למדינה יהודית דמוקרטית

מתח דומה קיים גם בין החרדים למדינה היהודית הדמוקרטית. חשוב לזכור כי במגילת העצמאות אין התייחסות למודל הדמוקרטי אלא רק על מדינה לעם היהודי ולא מדינה שתתנהל על פי ההלכה היהודית. הפרשנות של החרדים היא שהכוונה הייתה ל- על פי ההלכה היהודית.

כל עוד יש פערים עצומים בין האוכלוסיות תחושת האפליה היא עצומה וזו מהווה אצל ערביי ישראל קרקע להתפתחויות לא לגיטימיות. מספרם של הערבים המעורבים בפעילויות נגד המדינה הולך גדל. ההעדפה זו של המדינה היהודית, כמי שמקנה העדפה מכוונת לרוב היהודי, שוללת את אופיי הדמוקרטיה ומקעקעת את אי השוויון בין האזרחים (הערבים והיהודים).

אחת מנקודות המבחן של מערכת פוליטית דמוקרטית היא יחסה של המדינה למיעוט, וכשאנחנו בוחנים זאת בישראל, את אופן ההתייחסות של הרוב למיעוט, מדינת ישראל נכשלה בהפקרתה את המיעוט הערבי הישראלי...גם לאחר קבלת החלטות במטרה לתקן את הנעשה לא נעשים בסופו של דבר המעשים בפועל.

ההנהגה הערבית

אחת התוצאות של מלחמת העצמאות היא שהערבים נשארים ללא הנהגה פוליטית. עוד במהלך המרד הערבי הגדול היה מאבק על המנהיגות שהוביל למלחמה בין החמולות. המנהיגות החדשה שהחלה להיווצר עד 1948 היא זו הראשונה לצאת את הארץ.

לאחר סיום המלחמה נשארת הקהילה הערבית נעדרת הנהגה כמעט לחלוטין (עדיין יש אנשי דת ובודדים מהחמולות השולטות). תהליך הקמת ההנהגה החדשה קורם עור וגידים עם הצורך להקים מוסדות קהילתיים.

גם אותם מנהיגים שהגיעו לרשויות המקומיות המוקמות, עד שנות ה-50, היו על בסיס הזיקה החמולתית (משפחתית) הקודמת. ממחצית שנות ה-60 בתחום המוניציפאלי המקומי לערבים יש חופש פעולה מלא למרות היותם תחת משטר צבאי.

ב- 1967 מתבטל הממשל הצבאי ולאחר מכן פורצת מלחמת ששת הימים. אם עיקר ההתארגנות המנהיגותית היה על בסיס מקומי יש לציין שורה של שנים המשקפות נקודות מפנה בקרב הקהילה הערבית:

·        עד 1967- בפעם הראשונה שאנו עדים להתארגנות הנהגה היה לרשויות המקומיות. כלומר עיקר הפעילות במישור המוניציפאלי.

·        1973- על סמך המלצות המוגשות למשרד הפנים, ולאחר הבחירות מוניציפאליות אנו עדים להקמת קרן היסוד של הועד הארצי של ראשי הרשויות המקומיות. הגוף הייצוגי כלפי משרד הפנים או מדינת ישראל. בעקבות כך מוגש על ידי אותו ועד מזכר לראש הממשלה שכולל רשימה ארוכה של דרישות. יש לזכור שב- 1974 מתחלפת הממשלה, ואותו ועד מחזק את עמדותיו מול משרדי הממשלה.

·        1976- רק"ח- רשימה קומוניסטית חדשה מארגנת את יום האדמה הראשון על רקע הפקעת קרקעות מאסיבית של המדינה. ישנה תחושה של הדימוי ההרתעתי של מדינת ישראל נפגע. לאחר יום האדמה מגיעים ראשי הרשויות לפגישה עם רבין (רה"מ) ודורשים סיום הפקעת קרקעות ועוד. רבין נענה בחיוב לחלק מהבקשות של הועד הערבי ובמידה רבה תקופת שלטונו דאז נתפסת כנקודת מפנה של ישראל ביחסה לערביי ישראל הפלסטינים. בהמשך אותו ועד מתנתק מהרשויות המקומיות והופך לעצמאי על רקע מסמך "קנינג" שהיה מנהל מחוז הצפון מטעם משרד הפנים והביע התנגדות לכוונותיו של רבין.

·        1981- הועד הזה מסכם את תפקידו ומטרותיו. ממשלת הליכוד השנייה המכהנת מנסה להתעלם במיוחד מכך ואותה התעלמות מובילה להתנהגות חריפה יותר שלהם.

·        1992- עלייתו השנייה של רבין לשלטון והעברת תקציבים לשלטון הערבי המקומי אך לתקופה קצרה בלבד...

אלה היו נקודות עיקריות של הועד הערבי הארצי שמשנות ה-90 מאבד את מעמדו הדומיננטי משום שהמפלגות הערביות אינן כבר מפלגות חסות והם מציגות עמדות קיצוניות ככל האפשר כנגד מדינת ישראל.

אירועי אוקטובר 2000

השינוי המהותי באירועי אוקטובר 2000 בדפוס ההתנהגות של האוכלוסייה הוא הפעילות המשותפת עם ערביי השטחים...אירועים אלה הם המשך בלתי נפרד לתחילתה של האינתיפאדה השנייה בשטחים, והיא לא הייתה אמורה להפתיע. אותם אירועים ככל שהתגברו המחישו עד כמה מדינת ישראל מוצפת בבעיה בכל הקשור ליחסה לערבים. לראשונה מדינת ישראל חוותה מה שנקרא מרי אזרחי של תושביה הערבים של המדינה. לא בכדי יש מי שמתאר את אותם אירועים כיום כיפור של המשטרה- מחדל וחוסר התכוננות ראויה. מדובר בתהליך מתמשך ורב שנתי של אנטיגוניזם של הערבים כלפי המדינה, סמליה ומוסדותיה על פי תפיסתם של ערביי ישראל, על רקע העובדה שמאז מלחמת העצמאות המדינה מפלה ומקפחת אותם, וקיימת מדיניות מכוונת של אפליה כלפיהם.

אותם אירועים היו חריגים ממספר סיבות ואחת מהן היא השתתפותם של אלפים במקומות רבים בעת ובעונה אחת- כלומר יש מארגנים.

משתפי פעולה

יש לשים לב לתופעה שאט אט נחשפת ומצוינת בספר שפורסם לאחרונה "הערבים טובים". מדובר בתופעת משתפי הפעולה. כלומר ניסיונות בלתי פוסקים של גורמי מודיעין ממדינות ערב לגייס ערביי ישראל לשירותם ושימוש בהם כגורמים מבפנים. מעבר לקבלת מידע נעשה ניסיון באמצעות אותם גורמי מודיעין להשתלט על המערכת הפוליטית הערבית בישראל באמצעות ערביי ישראל.

ערביי ישראל ואחיהם מעבר לקו הירוק

האם המפגש ביניהם (סיום הממשל הצבאי ב- 1966) השפיע על הזהות הפוליטית של ערביי ישראל? ועל ההתנהלות הישראלית בתחום הביטחוני?

למרות שהוסר הממשל הצבאי מבחינת ערביי ישראל הם עדיין מופלים. אומנם חופש התנועה מוגדל והם נחשפים למדינת ישראל כפי שלא נחשפו קודם לכן אך מצד שני הם נעשים יותר ויותר מודעים לפער בינם לבין האוכלוסייה היהודית. תחושת הקיפוח היא סובייקטיבית, ועם היחשפותם של ערביי ישראל לפערים תוך השתלבותם בכלכלה הישראלית הן במפעלים והן ביזמות וקבלנות בניין הם נעשים ממורמרים אף יותר, משום שהפער נשמר למרות ביטול הממשל הצבאי. תוך כדי התהליכים תחילה מה שהורגש יותר מכל זה לא עניין הזהות הפוליטית שנחלשה באותה עת אלא ההיבט האתני חברתי.

המלחמה ב- 1967 חידדה את ההתמודדות במישור הפוליטי. נוצר מצב שהערבים הישראלים נותרים ללא ממשל ולשטחי יהודה ושומרון מועתקת המערכת הפוליטית שהייתה אצל ערביי ישראל עד אז.

הממשל הצבאי ייצר כעת אבחנה בין 2 האוכלוסיות (מעבר לקו ירוק ובתחום הקו הירוק). מרגע שנוצר המפגש וערביי ישראל יכלו להיכנס בחופשיות לשטחים יהודה ושומרון שאלת הזהות הלאומית שבה ועולה. במידה רבה מראשית שנות ה-70 התהליכים שקורים אצל ערביי ישראל כוללים את הצורך והיכולת להילחם על זכויותיהם...זאת כתוצאה מהמפגש עם אחיהם. מכאן שהמפגש עורר את השאלות הלאומיות.

החשש שנוצר מאותו מפגש הוליד בין היתר את ההתיישבות היהודית באותם שטחים ובשוליהן. מרבית ההתיישבות היהודית בשנות ה- 70 היה באותם שטחים- רובם הגדול הוקמו מהצורך לקבוע עובדות פוליטיות אם וכאשר יושג הסכם, ורבות בניגוד לאישור הממשלה עד 1977, אז עולה שלטון הליכוד.

מדינת ישראל עד 1977 לא קובעת עובדות פוליטיות בשטח. כיום, במחצית השנייה של העשור הראשון של האלף השני הליכוד/הימין/או המרכז שבא מהימין מגשים את המדיניות של "שלום עכשיו".

לסיכום:

מפגש שני חלקי העם הפלסטיני ולאור העובדה שחלקם כבוש וחלקם עצמאיים היכולים להתמודד על זכויותיהם מפיח רוח חדשה בזהות הלאומית הפלסטינית של ערביי ישראל- ערביי ישראל רואים עצמם כמי שאמונים על המאמץ להביא לסיום הכיבוש הישראלי בשטחים. כלומר, קפיצת מדרגה משנות ה- 70 כאשר רמת הביטחון העצמי שלהם גודלת, כתוצאה, לדעת המרצה, מתוצאות מלחמת יום כיפור שעל פיהן נתפסת חולשתה של מדינת ישראל- עד כה נתפסה ישראל כמדינה בלתי מנוצחת לחלוטין וכעת ניתן הרושם כי אפשר להתמודד מולה ולהשיג תוצאות.

מכאן שניתן לומר כי מדינת ישראל היא הגורמת להיווצרותה מחדש של הזהות הפלסטינית משנות ה- 70. כמו גם להבין את העובדה שאם פורצות מהומות בהר הבית הם מהר מאוד מגיעים לואדי ערה.

------------------------------------------------------------------------------------------------------

[שיעור עם מרצה אורח- ד"ר גלעד פדבה

הסוגיה הערבית בקולנוע הישראלי...1960-ועד היום.]

------------------------------------------------------------------------------------------------------

מתוך "צל כחול לבן"...

בעשור הראשון של המדינה הועלה פתרון אפשרי לסכסוך הערבי הישראלי שכלל טרנספר של ערביי ישראל. מסמכים של המדינה מעידים על מדיניות מכוונת לעשות הכול כדי לגרום לערבים "לא להיות פה"...להפיח בהם את אי הכדאיות להישאר במדינה היהודית.

הממשל הצבאי מהווה למעשה פגיעה חמורה בזכויות היסוד של האזרח. מדינת ישראל עשתה הכול לגרום לפילוג בתוך אותה אוכלוסיה, מדינת ישראל פעלה אך ללא הצלחה לביטול קיומו של המיעוט הערבי בקבוצה לאומית. אומנם לא דיברו על כך הרבה שנים אך נעשה הכול כדי  שהאוכלוסייה הערבית "תרים את רגליה ותסתלק".

למרות ניסיונות המדינה, הערבים נשארים על המפה. חשוב לזכור כי מדובר בתפיסה שונה לחלוטין של מושגי הזמן. אחד הסיבות העיקריות להיאחזותם בקרקע הייתה האמונה כי בכל הסדר עתידי תהיה הקרקע שעליה הם יושבים חלק מהמדינה הפלסטינית העתידית (כמו למשל הצעתו של ליברמן להעביר את הקו הירוק מעבר לאום אל פאחם ולספחם ליישובי השטחים).

חשוב לציין כי לאותה הצעה של ליברמן הוצגה התנגדות חריפה של נציגי היישובים הערביים ישראליים שנבעה לאו דווקא מרעיון אידיאולוגי (שדווקא יכול היה לשרת את מטרתם- שטחים נוספים למדינה הפלסטינית העתידית) אלא משום שעדיף להם לחיות בתנאים הנוחים שמקיימת להם מדינת ישראל באופן יחסי למה שהם צפוי להם תחת הנהגה פלסטינאית.

המציאות של ההיצמדות לקרקע וההתיישבות במחנות פליטים ללא התערות באוכלוסיה משמשים כלים למלחמה הפוליטית עם מדינת ישראל. בכל משא ומתן עתידי יידונו החלפות אוכלוסייה (מי שמטפל באוכלוסיות הפליטים הינו האו"ם).

מבחינתו של בן גוריון יש לעשות הכול על מנת שהנוכחות הערבית במדינת ישראל תהיה הכי פחות חשובה. מדינת ישראל נוכחת לדעת שערביי ישראל אינם ששים לעזוב אלא להיפך, היחס היה שעל כל ערבי אחד שעזב את הארץ עזבו 20 יהודים (מכל מיני שיקולים). בסוף העשור הראשון השכילו להבין שלא ניתן להסתמך על המדיניות הזו ועל המדינה להתמודד עם אוכלוסיה שעתידה ללכת ולגדול בה.

הצעד הראשון שבן גוריון היה מוכן לדבר עליו היה להחזיר ערבים נודדים בתוך המדינה ליישובם ומתן פיצויים למי שאדמתם הופקעה. הנכונות לעשות צעדים אלה למעשה מביעים הכרה בקיומה של האוכלוסייה ומהווים פריצת דרך עבורה, שכן מכך משתמע כי הם "כאן" לעולם ועד.

תפיסת השינוי הזו מובילה לכך שאשכול ב- 1966 מקבל את ההחלטה לסיים את הממשל הצבאי במדינת ישראל. למרות שמדיניותו של אשכול לא הייתה שונה בהרבה מזו של בן גוריון סביר להניח שבן גוריון, אם היה בשלטון ב- 66 לא היה מסיר את הממשל הצבאי.

הסתירות אצל אשכול

אשכול מתווה תוכנית שאומרת כי המציאות מחייבת אותנו לחיות בצוותה עם האוכלוסייה הערבית ישראלית ולכן יש לכלול אותה בהתפתחות הכלכלית של ישראל. למרות פתיחותו של אשכול הוא גם עמד מאחורי מדיניות הפוכה לחלוטין שכללה את הסיסמה: "יהוד הגליל". מאחורי זו עומדת תקיעת "טריז" ברצף הטריטוריאלי של היישובים הערביים, ומניעת שליטה מוניציפאלית של האוכלוסייה הערבית. בתכנית זו יש סתירה מוחלטת והעמקת הפגיעה במיעוט הערבי והפקעת שטחים נוספים. כרמיאל למשל עד היום נאבקת בתביעות לקבלת שטחיה בחזרה לבעליהן הערבים.

יישום ביטול הממשל הצבאי מתבצע ב- 1967 ובעקבות מלחמת ששת הימים יישום שיטת הממשל הצבאי מועברת מזרחה ומוחלת על תושבי השטחים. חשוב לזכור שכל צעדיו של אשכול זכו לביקורתו החריפה של בן גוריון, בעיקר משום שזה לא יכול היה לקבל מדיניות שונה משלו. זאת ניתן לראות בהתכתבויות שלו לאשכול. הסכסוך בין השניים נבע בעיקר משום שאשכול היה מבין אלה שהובילו להדחתו.

המחאה הערבית- מיום האדמה לאירועי אוקטובר 2000

אם אנו מנסים לאפיין תופעה יש להסתכל עליה מכמה כיוונים, מבחינתה של המשטרה היו אירועי אוקטובר 2000 "יום כיפור" שלה- המשטרה כשלה במוכנותה לטפל בהפגנות. מבחינת ערביי ישראל אירועי אוקטובר 2000 הם ההתפתחות החמורה ביותר ביחסם עם המדינה- הכוונה להתפתחות לאורך תהליך ששיאו הקודם היה ביום האדמה ב- בסוף מרץ 1976.

אירועי אוקטובר 2000 שונים במידה רבה מאירועים קודמים בכמה מובנים. הראשון מביניהם זה העובדה שלא היה מוקד אחד של אירועים אלא אירועים בכל רחבי הארץ שמדינת ישראל לא ידעה גם מבחינת רמת האלימות שנעשה בה שימוש באותן הפגנות. אותה אלימות דו כיוונית מסתכמת ב- 13 הרוגים ערבים (12 מישראל ואחד מירדן) ואצל הישראלים הרוג אחד. הטיפול באירועים כלל שימוש באש חיה נגד המתפרעים. יש כאן קפיצת מדרגה משמעותית הן באופי האירועים והן באופי התגובה.

מה שעוד מאפיין אות אירועי אוקטובר 2000 שבניגוד ליום האדמה שנערך בעקבות הפקעת האדמות, כאן מדובר באירוע המשך לעלייתו של אריאל שרון להר הבית ומתוך הזדהות מוחלטת עם ערביי השטחים. עוצמת האירועים יוחסה לאחר מכן לקיפוח הולך ומתמשך של ערביי ישראל אומנם, אך חשוב לזכור כי מדובר באקט מובהק של הזדהותם עם אחיהם תושבי השטחים- זהו המפנה העצום שחל בערביי ישראל, הם משלבים את מה שקורה בתוך השטחים ומשליכים למה שקורה אצלם. כלומר, ההתמודדות עוברת להיות לא רק עם תושבי השטחים אלה גם עם האוכלוסייה הערבית החיה בתוך ישראל.

אם כן, מדובר בנקודת מפנה והוא האירוע הראשון בתולדות מדינת ישראל בכל הקשור ליחסים בין ישראל למיעוט הערבי הישראלי המוביל להקמת ועדת חקירה ממלכתית. ועדה זו ישבה כמעט שנתיים עד לפרסום הדוחות שלה, שעסקו מעבר לטיפול המשטרה באירועים אלא גם במדיניות הישראלית מול המיעוט הערבי ישראלי. זהו למעשה מסמך מכונן.

הדו"ח עב הכרס של הועדה חושף בעייתיות בהתנהגות מדינת ישראל מול המיעוט הערבי לאורך שנים. המלצות הדו"ח מדברות על תכנית פעולה שתיערך על ידי ועדה נוספת (בראשות יוסף טומי לפיד) לתכנית ושינויים התנהגותיים ובמדיניות הישראלית מול המיעוט הערבי הישראלי במטרה לצמצם פערים ולעמעם את תחושת הקיפוח. ואכן הוחלט באותה ועדה של לפיד על רשימה ארוכה של צעדים...אך בין החלטות למה שקורה בפועל, הדרך ארוכה, כך למשל על פי נתונים כ- 70% מהחלטות ממשלה לא באות לידי יישום.

רבין בשתי ממשלותיו ניסה לצמצם את הפערים אומנם אך הבאים אחריו התנערו מהחלטות ותקציבים שהחלו לזרום למגזר הערבי והסוגיה הולכת ומחריפה  בקרב אותה אוכלוסייה. יש לציין את התנועה האסלאמית המתפתחת וגדלה ונכנסת למפה הפוליטית. זו מבטאת את החזרה בתשובה- שמשמעותה אובדן האמונה ב"אני" והליכה אחרי העדר.

כשנכנסים למאבק הפוליטי אלמנטים דתיים מדובר בכללי משחק שונים. אנו עדים לכך לראשונה בסכסוך הערבי ישראלי על רקע בקשתם של יהודים להכניס ארונות לאחסון ספרי קודש להר הבית ב- 1929 ...בקשה זו מתורגמת לניסיון להשתלטות יהודית על הר הבית, ומהווה טריגר למאורעות הדמים בתרפ"ט. חשוב להבין כי כל עוד ניתן לנטרל את המרכיבים הדתיים ממאבק/ויכוח אתה יכול להגיע לפתרונות רציונאליים.

אם כן, שילובה של המפלגה האסלאמית מוסיפה פרמטר בקושי להתמודד עם המיעוט הערבי בישראל. אם נביט על המפלגה האסלאמית בקרב ערביי ישראל היא כל הזמן נמצאת בעליה, וכל התפרצות או אירוע מכפילים את המשתייכים לה.

מימד נוסף שיש להתייחס אליו בהקשרנו הוא המשמעות של הצטרפותה של מפלגת בל"ד הקוראת למעשה תיגר על אופייה היהודי ציוני של מדינת ישראל. שום מפלגה ערבית לפני כן לא הייתה כל כך בוטה בהתרסתה נגד מדינת ישראל. מפלגה זו טוענת כי אין הצדקה לקיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית. זהו נדבך נוסף במערכת המורכבת של היחסים בין ישראל למיעוט הערבי ישראלי.

כפי שכבר הזכרנו אחד הבחנים של המדינה הדמוקרטית היא יחסה למיעוטים. בבחינת ההתנהלות של מדינת ישראל דמוקרטיה איננה כלולה בהתנהלותה מול המיעוט הערבי ישראלי.

מה היו השפעות מאורעות אוקטובר 2000? למה הובילו, מעבר לאירועי האלימות עצמם?

·        הקמת הועדה היה בלחץ ערבי שטען כי רק ועדה כזו תוכל להשיב חלק מהאמון של הציבור הערבי במדינה. אי יישום החלטות הוביל להתמרמרות וחוסר אמון גדולים אף יותר.

·        אירועים אלו הדגישו את המימד הגזעני בהתנהלות המדינה.

·        היחסים כיום בין היהודים לערביי ישראל מבוססים על פחד וחשש הדדיים. תחושת הפחד מובילה להסתגרות ולסולידאריות חסרת תקדים בין הזרמים הערביים. סולידאריות זו עדיין לא מתורגמת למישור הפוליטי.

·        הגברת המאבק הערבי לשיווין זכויות במדינת ישראל

·        עיסוק באוטונומיה תרבותית

·        מתעצם המאבק לביטול האופי היהודי הלאומי של מדינת ישראל

·        אכזבה גדולה מהשמאל הישראלי (נטישת מחנה השמאל- אהוד ברק סופג מפלה)